אחרי שבשבוע שעבר קראנו על שבעת ימי המילואים וההכנות לחנוכת המשכן, הפרשה שלנו שמיני נפתחת ביום השמיני ראש חודש ניסן, היום בו סוף סוף עושים את חנוכת הבית למשכן. האש יורדת מהשמיים על המזבח ובני ישראל שמחים שמחה גדולה, נופלים על פניהם ומודים  לקב"ה שסלח להם על חטא העגל.

כאן מגיעה תפנית בעלילה: שני הבנים של אהרן הכהן- נדב ואביהו, מגדילים ראש ונכנסים לתוך קודש הקודשים של המשכן ומקטירים שם קטורת לכבוד ה', למרות שלא קיבלו הוראה שכזו- דבר המביא למותם. בשלב הזה מצווה משה את שני בני דודיו- אליצפן ועוזיאל לפנות את גופותיהם של בני אהרן, על מנת לאפשר לסיים את הקרבת הקרבנות.

לכאורה, לא ברור כלל לשם מה התורה מפרטת כל כך פעולה שהיא די טריוויאלית- פינוי הגופות. בנוסף תמוהה הבחירה של משה להטיל את התפקיד דווקא על אלו שנטלו חלק בעבודת הקודש במשכן, בשעה שניתן היה לעשות שימוש ב"חברה קדישא" המקומית. במיוחד שהתוצאה של פעולה זו היא ריחוק מעבודת הקודש עד לסיום ההיטהרות מטומאת המת.

ההסבר לכך קשור למסר עבורנו: לעתים אדם מגיע לדרגה רוחנית גבוהה, והוא חושב שבשלב הזה בחייו השליחות שלו היא להסתגר בד' אמות של הלכה, ולהתעסק רק בפעולות חיוביות של הוספת אור וקדושה. את העבודות של עיסוק עם טומאה וכאלו שבדרגה נמוכה, הוא מעדיף להשאיר לאחרים שטרם הגיעו לדרגתו.

משה רבנו בוחר דווקא בבני דודיו משבט לוי, ובכך מלמד אותנו: חלק מהעבודה הרוחנית של כל אחד מאתנו, בוודאי מי שזכה להתקדם ברוחניות, הוא להתייחס ולטפל גם במי שנראה כאילו הוא נעדר קדושה. גם אם התוצאה היא ירידה זמנית בדרגת הקדושה שלך, עליך להתמסר ולסייע למי שזקוק לעזרתך.

• מעובד על פי שיחותיו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל